השופטת רונית רוזנפלד
1. המערער טוען כי ביום 9.11.08 נפגע בגבו בהיותו בעבודה, וכי יש להכיר בפגיעתו כתאונה בעבודה. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער, וקבע כי לא עלה בידו להוכיח קיומו של אירוע תאונתי שאירע תוך כדי ועקב עבודתו (סגן הנשיא שמואל טננבוים ונציג הציבור מר נפתלי פאר; בל' 4325/09). על קביעה זו סב הערעור שלפנינו, בו אנו מתבקשים לקבוע כי למערער אירע אירוע תאונתי בעבודה.
התשתית העובדתית הרלוונטית
2. לפי העולה מתצהירו, המערער שימש במועדים הרלוונטיים לתביעתו בתפקיד מנהל המחסנים והלוגיסטיקה בחברה המייצרת אריזות חד פעמיות עבור יצרני מזון. במסגרת תפקיד זה היה המערער אחראי על ביצוע משלוחים ללקוחות החברה בארץ ומחוצה לה. בין היתר, היה על המערער לוודא כי החבילות שנשלחות לחו"ל אכן מכילות את המוצר הנדרש. בנוסף, לצורך מעקב אחר תשלום עלות המשלוח, היה עליו למדוד ולשקול את החבילות. במסגרת עבודתו הרגילה המערער אינו נדרש להרמת חבילות וארגזים.
3. לטענת המערער, ביום 9.11.08 הוא התבקש לבדוק, למדוד ולשקול ארגז עץ המכיל חלקי מכונות לתיקון מברזל, אשר יועד למשלוח לחו"ל למחרת היום. המערער בדק אם התכולה אכן תואמת את הנדרש, הורה על סגירת הארגז וחזר עם מלגזה על מנת לקחת את הארגז לשקילות ומדידות. מפאת דחיפות הבדיקה והכנת המשלוח בו ביום, ומאחר שלא נמצא מישהו אחר שירים את הארגז, הרים המערער את הארגז בעצמו. המערער הביא את הארגז באמצעות המלגזה לשקילה במחסן הביניים, ומשלא מצא מאזניים, נאלץ לעבור למחסן הקבלה שם היו מאזניים דיגטאליים בלבד. לטענתו, הגישה למאזניים, שהונחו בצד הימני במשרד כאשר הם מוגבהים מהרצפה בכ-30 ס"מ, הייתה מאוד לא נוחה. לצורך העמסת הארגז על המאזניים המערער התכופף, הרים את הארגז, ונאלץ להניחו במאונך, תוך כדי שהוא מכופף ומטה את גבו בחצי סיבוב לימין. תוך כדי ההעמסה הרגיש כאב חד מאוד באזור הגב התחתון (להלן:
האירוע).
לטענת המערער, הוא היה בטוח כי מדובר בשריר שנתפס. לכן המשיך בעבודתו כרגיל, למרות שסבל מכאבים, ולא פנה לטיפול רפואי. במשך חודש וחצי לאחר האירוע סבל המערער מכאבים באזור הגב התחתון עם הקרנה לרגל ימין, ונאלץ להשתמש בחגורת גב ומשככי כאבים. המערער פנה לראשונה לטיפול רפואי בגין הכאבים בגבו ביום 26.12.08.
4. תביעת המערער שהוגשה למוסד לביטוח לאומי (להלן גם:
המוסד) לתשלום דמי פגיעה נדחתה, מן הטעם שלא נמצא כי האירוע גרם לו לנזק גופני ולאי כושר עבודה. על פי החלטת המוסד אי הכושר אינו תוצאה של האירוע הנטען, אלא נובע ממצב תחלואתי טבעי. כנגד החלטת המוסד הגיש המערער את תביעתו לבית הדין האזורי.
פסק הדין של בית הדין האזורי
5. בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי המערער לא עמד בנטל המוטל עליו להוכחת קרות אירוע תאונתי בעבודה.
בקביעתו נסמך בית הדין האזורי על כך שהמערער פנה לראשונה לטיפול רפואי רק ביום 26.12.08, כחודש וחצי לאחר קרות האירוע, ועד לאותו מועד המשיך בעבודתו כרגיל. במועד זה, התלונן המערער על כאב גב מזה 5 ימים. כך גם במכתבי השחרור מביה"ח מאיר מיום 1.1.09 ומיום 15.1.09 נרשם כי המערער סובל מכאבי גב "
מזה כ-3 שבועות טרם יום קבלתו", נתון המלמד שהכאבים החלו רק בחודש דצמבר 2008. בית הדין עוד עמד על כך שהאירוע בעבודה לא הוזכר במסמכים הרפואיים שקדמו ליום 5.2.09, הוא המועד בו הוצאה למערער תעודה ראשונה לנפגע בעבודה. כמו כן, ביום 12.11.08, שלושה ימים לאחר האירוע הנטען, פנה המערער לטיפול רפואי בו התלונן על בעיות רפואיות אחרות, אך לא ציין כי הוא סובל מכאבים בגב.
בית הדין ציין בפסק דינו את הסברי המערער לפיהם היה סבור כי מקור הכאבים מהם הוא סובל היה בשריר שנתפס, ולכן השתמש בחגורת גב ובמשחה לשיכוך כאבים, ומשהכאבים החמירו עדיין ייחס זאת לשריר שנתפס, ולכן לא הזכיר את האירוע בעבודה. בקשר להסברים אלה ציין בית הדין כי המערער נפגע בתאונה בעבודה בשנת 2003, שבגינה הגיש תביעה למוסד. בכך לפי קביעת בית הדין יש ללמד על התמצאותו בנושא. בית הדין היה סבור כי לו אכן היה המערער נפגע בגבו ביום 9.11.08 כטענתו, היה פונה לטיפול רפואי באופן מיידי, ומספר על קרות האירוע.
באשר לשלושת העדים, חבריו לעבודה של המערער, שהעידו מטעמו על כך שהבחינו בו כשהוא מהלך כפוף וטוען לכאבי גב עקב הרמת ארגז למשלוח, ציין בית הדין כי העדים אומנם ציינו כי האירוע אירע בחודש נובמבר, אלא שלא ידעו לנקוב במועד מדויק.
לאור כל האמור סבור היה בית הדין האזורי, כי לא הוכח קרות אירוע תאונתי למערער בעבודה, ומשכך, נדחתה התביעה.
תמצית טענות הצדדים בערעור
6.
לטענת המערער, ממכלול העדויות והראיות עולה כי הונחה התשתית העובדתית הנדרשת להוכחת אירוע התאונה בעבודה. עדות המערער ועדויות העדים מטעמו היו מהימנות ולא נסתרו בחקירה נגדית. העובדה שהעדים לא יכלו לנקוב במדויק בתאריך קלנדארי כזה או אחר אינה מהווה ראיה לאי התקיימות האירוע, אלא מהווה דווקא ראיה למהימנות העדים. יהיה זה בלתי סביר ששלושה עדים יזכרו לאחר זמן רב תאריך מדויק בו ראו את חברם לעבודה מתלונן על כאבי גב, אירוע שאינו אירוע דרמטי. המהותי הוא, שהעדים אכן זכרו את האירוע וכן, שקיים עוגן ברור לתאריך האירוע, והוא המשלוח עצמו, שאחריו התלונן המערער על כאבי גב. אין מחלוקת כי המערער הכין את המשלוח בתאריך כנטען, ולפיכך, לא היה מקום לדחות התביעה מטעם זה.
כמו כן נטען, כי לא היה מקום לקבוע שאחד מן היסודות המהווים תנאי מחייב להוכחת אירוע בעבודה בסוג זה של תביעות הוא הודעה מיידית לרופא. לטענת המערער, הוא סיפק בעדותו הסבר מפורט, שלא נסתר, מדוע פנה לטיפול רפואי רק בחלוף מספר שבועות מיום האירוע. אירוע של כאבי גב בעקבות הרמת משא אינו בהכרח עילה לפנות לטיפול רפואי באופן מיידי, ובכל מקרה, אין להאשים את המערער בכך שלא הבין את הקישור המיידי בין האירוע לבין הנזק שנגרם לו. אף האנמנזה שנרשמה במסמכים הרפואיים בעניינו של המערער אינה סותרת את גרסתו, אלא לכל היותר, אינה תורמת לה, ומשכך היא מהווה 'אנמנזה שותקת'. לאור האמור, לא היה מקום לייחס משקל יתר למועד הפניה לטיפול רפואי.
כמו כן נטען, כי אין מקום לקשור בין התנהלות המערער באירוע הנוכחי לבין התמצאותו, לכאורה, בנושא לאור הכרה בתאונה קודמת בה נפגע בשנת 2003, כתאונה בעבודה. דווקא העובדה שהמערער לא פעל מתוך שיקולים של הכרה או אי הכרה היא המלמדת על אמינות צעדיו, ולא על פעולה מכוונת לצורך הכרה. בנוסף, לא היה מקום לקבוע כי כאבי הגב מהם סבל המערער החלו רק בחודש דצמבר 2008. בית הדין לא התייחס לכך שברישומים הרפואיים נכתב כי "
שוב הופיעו כאבים בגב", עובדה המלמדת כי המערער סבל מכאבים עוד לפני המועד שמופיע ברישומים, משמע, ממועד הסמוך לאירוע. לאור זאת, מבוקש כי ימונה מומחה יועץ רפואי בעניינו של המערער.
7.
מנגד טוען המוסד לביטוח לאומי כי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. הערעור מתמקד בטענות כנגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי בשאלת מהימנות העדים שהופיעו בפניו, וכנגד התרשמותו הבלתי אמצעית מן העדויות.
לגופו של עניין נטען, כי המערער לא הרים את הנטל לשכנע כי אירעה לו תאונה בעבודה. הפער בין מועד האירוע הנטען לבין הפנייה לטיפול רפואי הינו חודש וחצי, כאשר במהלך זמן זה עבד המערער כרגיל. זאת, על אף שלא יעלה על הדעת שאדם שחווה תאונת גב בשנת 2003 ימשיך לעבוד כרגיל, כשהוא סובל מכאבים כנטען, ונעזר בחגורת גב. פער הזמנים בפניה לטיפול רפואי, המתווסף לכך שעדי המערער לא זכרו את מועד האירוע, מלמד על אי-מהימנותה של גרסת המערער. כמו כן, בפנייתו הראשונה של המערער לטיפול רפואי נרשם כי הוא סובל מכאבי גב מזה חמישה ימים. זוהי אנמנזה סותרת לגבי מועד האירוע הנטען, המלמדת, בצירוף החומר הרפואי, על כך שהכאבים מהם סובל המערער החלו רק בחודש דצמבר 2008 ולא במועד האירוע כנטען.
דיון והכרעה